האם כדורסל הנשים הישראלי מפספס את הרגע?
אני חייב להודות, כששמעתי שירדן גרזון לא נבחרה בדראפט ה-WNBA, הרגשתי תחושה מוזרה של דז'ה וו. לא כי לא האמנתי ביכולותיה – גרזון היא ללא ספק כישרון יוצא דופן – אלא כי זה הזכיר לי עד כמה כדורסל הנשים הישראלי מתקשה לפרוץ את תקרת הזכוכית.
מדוע זה קרה?
כן, אפשר להאשים את העונה הפחות מוצלחת של גרזון במרילנד, או את העובדה ש-UCLA שלחה חמש שחקניות לסיבוב הראשון. אבל אם נחפור עמוק יותר, מה זה אומר על המערכת שלנו?
מה שאנשים לא מבינים הוא שזה לא רק על שחקנית אחת. זה על תשתית שלמה. בעוד בארה"ב כדורסל נשים הוא חלק מהתרבות, בישראל הוא עדיין נישה. אישית, אני חושב שזה לא מקרי ששי דורון הייתה הנציגה היחידה שלנו בדראפט ב-2007, ועד היום לא הצטרפה אליה אף אחת.
מה זה אומר על העתיד?
גרזון ורומי לוי עדיין יכולות להגיע ל-WNBA דרך מחנות האימונים, אבל זה לא מספיק. אם ניקח צעד אחורה ונחשוב על זה, אנחנו רואים מערכת שלא מעודדת מספיק שחקניות צעירות להגיע לרמות הגבוהות.
מה שמעניין במיוחד הוא ההשוואה ל-UCLA. חמש שחקניות מסיבוב ראשון? זה לא רק כישרון, זה מערכת שלמה שתומכת, מפתחת ומקדמת. בדקתי את הנתונים, וראיתי ש-UCLA משקיעה משאבים אדירים בכדורסל נשים, הן כלכלית והן מקצועית.
ומה עם השכר?
הסכם השכר החדש ב-WNBA הוא צעד ענק קדימה. אזי פאד, הבחירה הראשונה, תרוויח חצי מיליון דולר – סכום בלתי נתפס עבור רוקית. מה זה אומר עלינו? בישראל, שחקניות מובילות בקושי מצליחות להתפרנס מהמשחק.
לדעתי, זה לא רק עניין של כסף, אלא של תרבות. כדורסל נשים צריך להיות חלק מהשיח הציבורי, מהחינוך, מהמדיה. אחד הדברים שמטרידים אותי הוא שעדיין יש תפיסה שכדורסל נשים הוא פחות חשוב, פחות מרגש, פחות "אמיתי".
ומה עם העתיד?
אני מקווה שגרזון ולוי יצליחו לפרוץ, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים שינוי מערכתי. יותר השקעה, יותר חשיפה, יותר תמיכה. רק ככה נוכל לראות עוד שחקניות ישראליות בדראפט, ולא רק אחת כל עשור.
בסופו של דבר, האכזבה מגרזון היא לא רק שלה, אלא של כולנו. היא מראה לנו עד כמה עוד יש לנו דרך לעשות. ואם יש משהו אחד שאני לוקח מזה, זה שהזמן לפעול הוא עכשיו.
